וישלחו מן המחנה. אחר שסידר חנייתו צוה בשלוח הטמאים שלא לטמא את המחנ' כי השכינ' שרוי' בתוכו ובעבור שמנה ישראל למשפחות' והבדיל מהם ערב רב השלים באשם גזילות דין הגוזל את הגר: כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. כל אלו מטמאין אחרים אבל בעל קרי שאינו מטמא אחרים אין טעון שלוח:
איש או אשה. כתב הרמב"ן הזכיר אשה לפי שאין דרכה לגזול ואולי לא יחייב אותה הכתוב בחומש ואשם כאיש: למעול מעל. פי' שישבע בשמו לשקר ויאשם לפניו ולפי שכבר הוזכר החטא הזה למעלה ולא בא לחדש עתה אלא גזל הגר דבר בו בלשון קצרה: והזכיר אחר זה:
וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל. לומר שאם נתנו תרומה לכהן תהיה לו והגוזל אותה ממנו נדון בדין אשם גזילות. או שבא להשלים תורת הכהנים בתרומה כי עדיין לא הזכירה רק ברמז מלאתך ודמעך לא תאחר והזכיר המעשר בסוף תורת כהנים שיהיה קדש ועכשיו בא לצוות בתרומה ובקדשים שיהיו לכהנים במתנת הבעלים שיתנו אותה להם לרצונם לומר שטובת הנאה לבעלים. ולא נזכרה מנחת סוטה עם שאר המנחות בתורת כהנים בעבור שהיא מנחת קנאות ואינה לכפרה והשלים כאן את דינה. ועוד בעבור שייחס את העם לבית אבותם נתן להם דת ודין לדעת הממזרים שאינן בני בעלי אמותם כאשר יבא בלב איש חשד על אשתו. וכן השלים בקרבנות דין הנזיר כי אחרי שהוקם המשכן ונבדלו מהם הטמאים לקח מבחוריהם לנזירים אשר צבאו פתח אוהל מועד לעמוד לפני ה' לשרתו. ועוד כי האשה שתדור בנזירות הוא הפך הסוטה ולכך אמר איש או אשה: וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל. פי' הרמב"ן פשטי' דקרא בשביל שתרומה אין לה שעור אמר כל תרומה אשר יקדישו שיפרישו וירימוה תהיה לכהן כי אין לה שעור ודוקא כאשר יקריבו אותה הבעלים לתתה לו ולא שיטלנה הכהן בזרוע. ובספרי דורש אותו על בכורים שנקראים תרומה שיהא ניתנין לכהן ודוקא לכהן שבאנשי משמר כדכתיב אשר יקריבו אותם ולא לכל כהן שירצה בתרומה:
ואיש את קדשיו לו יהיו וגו'. כתב הרמב"ן הנכון בפשט הפסוק שבא לומר שכל קדשי אדם יהיו לו שכל הקדשים שלא ציוה בהם ליתנם לכהן יהיו לבעלים אע"פ שבא לומר שהן נקראין קדש לה' כגון מעשר שני ונטע רבעי ומעשר בהמה אעפ"כ מותרין לבעלים ואיש את קדשיו אשר יתן לכהן כאשר צויתיו לו יהיה כי גם הקדשים אשר צוה לתת לכהנים יש לבעלים זכות בהם שהם לכהן אשר יתנם לו ולא יוכלו שאר הכהנים לגוזלן ממנו וממילא נלמוד שבטובת הנאה לבעלים:
לא יצוק עליו שמן וגו'. שלא יהא קרבנה מהודר וכו'. וכתב הרמב"ן על דעת המפרשים כי מנחת קנאות הוא לומר בעבור שהיא מנחת עונש היא גרועה להיות שעורים ובלא שמן. ולפי דעתי כי מנחת קנאות חוזר על ראש הפסוק שאומר שיביא האיש הקרבן על אשתו פי' במקומה כי מנחת קנאות היא להזכיר עונה ואינו נכון שתביאנה היא משלה אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום נקמתו ממנה. וטעם שעורים שתהיה שערת השם חמה יוצאה וסער מתחולל על ראש הרשעה יחול וכענין צליל שעורים שפתר אותו לסער ומהומה רבה וכן בכלי חרס סימן שתשבר ככלי יוצר וכן מן העפר כי עפר היא ואל עפר תשוב שם:
וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. כתב הרמב"ן פי' המפרשים שהכתוב קורא אותם מרים על שם סופם שיהיו לה למרה ויאררו אותה ואמרו בגמ' שהכהן נותן בהם דבר מר והוא לעורר אותה וא"כ כשאומר ובאו בה המים המאררים למרים היה לו לומר ובאו בה המים המרים למאררים. והנכון בעיני כפשוטו כי כשהאשה שותה המים ימתקו לה כשאר מים ואחרי בואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד המרירות בפיה ובקרבה וזהו שאמר והשקה את המים והיה אם נטמאה ובאו בה המים המאררים למרים כי אחרי השתיי' בבואם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה ובקרבה כמנהג בדברים המעוררים והמקיאים שימררו השותים אותם מאד ונקראו מאררים בעבור האלות הנמחים בהם שמקללין אותה:
אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך. כתב הרמב"ן כי אלו שני התנאים אחד אומר אם לא שכב איש אותך היאך שלא שטית טומאה תחת אישך וצריך לפרש כן כי גם בעלה הוא בכלל אם לא שכב איש אותך כי גם איש הוא לכך מפרש שלא שטית טומאה תחת אישך. ויתכן שיהי' איש חסר ה"א הידיעה ופי' אם לא שכב האיש הידוע שהוא מקנא לה ממנו ואחר כך כולל אם לא שטית טומאה בכלל שמשביעה על האיש ההוא בפירוש ועל האחרים בכלל וכן אמרו אמן מאיש זה אמן מאיש אחר. ור' אברהם פי' אם לא שכב איש אותך בחזקה ואם לא שטית טומאה מרצונך:
ואת כי שטית. פי' הרמב"ן שהוא מחובר עם יתן ה' אותך פי' ואת כי שטית טומאה תחת אישך וכאשר נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך יתן ה' אותך לאלה אבל בעבור אריכות התנאין חזר לומר פעם אחרת והשביע הכהן את האשה ולפרש שהיא שבועת האלה. ור' אברהם פי' כי והשביע הראשון בשם והשני באלה כאשר הוא מפורש ואינו נכון כי בשם לא ישביע בלשון אם: מתחלה כתיב ואם לא שטית (טמאה) תחת אישך הקדים טומאה לתחת אישך ולבסוף כתיב ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת הקדים תחת אישך לטומאה תחלה משביע' אפילו על העראה שהיא תחלת הטומא' ולכך הקדי' הטומאה ולבסוף משביעה על טומא' שלא כדרכ'. מתחלה כתיב והשביע אותה הכהן ואמר אל האשה ולבסוף כתיב והשביע הכהן את האשה מתחלה שאומר לה הנקי אומר לה פה אל פה ולבסוף כשאומר יתן ה' אותך לאלה הופך פניו ממנה לכך לא כתיב אל האשה:
וכתב את האלות האלה הכהן בספר. מפרש בירושלמי למה במים ועפר וכתב. מים ממקום שבאת. עפר למקום שתלך. וכתב לומר שעתידה ליתן דין וחשבון. וכתב הרמב"ן הנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי זה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושי רצונו של מקום כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה כזאת יתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות שיהו ראויין להשרות שכינתו ביניהם ולפיכך פסק הענין משעה שנתקלקלו בעבירות כמו שאמרו משרבו הנואפין פסקו מי סוטה שנ' לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים פטורות מן העון בעבור שבעליהם נואפים רק שלא יעשה בהם דין ולא יחפצו בה וזהו ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו:
